בית משפט השלום בבאר שבע פסק בסוף ספטמבר פיצויים בסך 190 אלף שקל למהגרת עבודה מתאילנד שתבעה את המעסיק שלה, בעל משק חקלאי במושב בדרום הארץ, בגין ניצול יחסי מרות. לטענת העובדת, המעסיק "הפך אותה לשפחת מין".

לפי העובדת, המעסיק איים עליה שאם לא תקיים עמו יחסי מין היא תאבד את זכותה לעבוד בישראל ותיאלץ לחזור לתאילנד. זאת, לאחר ששילמה 65 אלף באט (כ-7,000 שקל) כדי לעבוד בישראל, ולקחה לשם כך הלוואה (העובדת הגיעה לישראל לפני ההסכמים הבילטראליים שנחתמו ב-2010 בין ישראל לתאילנד, אשר ביטלו את דמי התיווך מהעובדים).

ב-2004 הגיעה העובדת לישראל כדי לעבוד בחקלאות, בהמלצת אחיה. על פי כתב האישום, היא התחילה לעבוד בשדה יום לאחר שנחתה בישראל, ובאותו בוקר הביא אותה המעסיק לחדר צמוד לחדר המגורים של העובדים, "להתאמן במסאז'". לטענתה, הוא אמר לה שלא משנה אם יש לה ניסיון, ועשה לה מסאז' כששניהם עירומים.

החוויה תוארה על ידי העובדת ככזאת שעוררה בה בושה ופחד. לדבריה, כשביקשה מהמעסיק להישאר עם בגדיה התחתונים, הוא אמר לה שמסאז' עושים ללא בגדים. על פי כתב האישום, היא "התאמנה" על מסאז' עם המעסיק במשך חודש עד חודשיים, במקביל לעבודה שביצעה בשדה, ואז התחילה לקבל לקוחות, שמרביתם היו גברים, ונאלצה לעסות גם אותם. העובדת טענה כי לפחות פעם בשבוע המעסיק היה כופה עצמו עליה תוך איומים שאם לא תשתף פעולה יחזיר אותה לתאילנד.

המעסיק טוען כי היחסים בינו לבין העובדת היו בהסכמה, וכי לא ניצל יחסי מרות. לדבריו, ב-2004 הקים חדר טיפולים וחיפש עובדת, ואחיה של התובעת, שעבד אצלו כמנהל עבודה בחקלאות, הציע אותה. לדבריו, נמסר לה שעבודתה תהיה בחקלאות ובעיסוי, וכי מאחר שלא היה לה ידע בעיסוי, הוא הבהיר לה שעליו ללמד אותה, וכך היה. עוד טען כי במהלך האימונים, "נוצרו ביניהם יחסי חיבה וקרבה, והיא מיוזמתה הרעיפה עליו חיבה, והוא התחיל להתאהב בה".

השופטת נעם חת־מקוב לא קיבלה את דבריו. בפסק הדין נכתב כי "הרציונל העומד מאחורי האיסור הקבוע בדין על קיום יחסי מין בין מעביד לעובדת הכפופה לו בנסיבות מסוימות, אף אם אלה היו בהסכמה, נובע מכך שהמחוקק שם לו למטרה להגן על העובדת במצב שבו היא מצויה אל מול המעביד שהוא בעל כוח ומרות כלפיה".

קו החירום אינו מסייע למהגרות העבודה

בישראל מועסקות כיום כ-600 עובדות מתאילנד בחקלאות. העובדות סובלות מתנאי עבודה קשים במיוחד. לצד הפרות הזכויות הרגילות – כמו אי-תשלום שכר בזמן, ואי־מתן ימי חופש ומחלה – הן חשופות להטרדות מיניות הן מהמעסיק והן בסביבת המגורים שלהן, שכן לרוב הן גרות בקרוואנים, המאוכלסים בעיקר בגברים.

לעתים סובלות עובדות אלה ממקרים קשים של ניצול, נוכח היעדר פיקוח צמוד. הרשויות אינן מייחסות חשיבות לנסיבות המיוחדות של העסקתן, טוענות כי הן מצפות מהעובדות לדווח להן כשמתעוררות בעיות, ומגלגלות זו על זו את האחריות לטיפול במצבן.

"מקרה קשה זה מוכיח את הצורך בנהלים ברורים להעסקת מהגרות עבודה בחקלאות ובאכיפתם האפקטיבית", אומרים בעמותת קו לעובד. "עשור שלם עבר מאז הניצול הקשה שחוותה העובדת הספציפית, אך פגיעותן של מהגרות העבודה בענף החקלאות נותרה בעינה – עובדות אלה מוצאות עצמן לא פעם מוטרדות מינית רחוק מן העין, במשקים חקלאיים, מועסקות בעבודות שלא לשמן הגיעו ומנוצלות על ידי העובדים שסביבן ועל ידי מעסיקיהן".

עוד הוסיפו בעמותה כי "על רשויות המדינה מוטלת האחריות לגבש באופן מיידי רשימת נהלים ברורים ומוסדרים בכל הנוגע להעסקת נשים בחקלאות, לרבות קביעת מכסה מינימלית של נשים במשק חקלאי אחד, קביעת מגורים נפרדים, שירותים ומקלחות נפרדים לנשים, וחובת יידוע הנשים על אפשרותן להתלונן. הרשויות צריכות לוודא אכיפה אפקטיבית בשפת העובדות, לקבוע בבירור מי מהגופים הממשלתיים אחראי לאכיפת נוהלי העסקת נשים בחקלאות, ולאן יש לפנות במידה שהנהלים הופרו".

כדי לסייע מעט למהגרי העבודה בישראל, מפעיל TIC ((Thai Israeli Cooperation – שיתוף פעולה תאילנדי וישראלי – קו חירום, שאליו יכולים העובדים לפנות במקרים של בעיות קשות או ניצול. תלונות העובדים אמורות לעבור מהקו החם לרשויות הרלוונטיות, אך במקרים רבים הם אינם מוצאים גם שם מענה.

"העובדות תלויות לחלוטין במעסיק"

לטענת משרד הכלכלה, הפיקוח על תקיפות מיניות נופל על המשטרה ועל רשות ההגירה, בנוסף לחברות כוח האדם, שאמורות לפקח ולבצע ביקורי בית, וכן להיענות לקריאות מצוקה של עובדים. ואולם, התקנות הללו מתייחסות לעובדות בסיעוד, ובכל הנוגע לעובדות בחקלאות, אין התייחסות ברורה.

מרשות ההגירה והאוכלוסין, שאחראית על ההסכמים הבילטרליים, נמסר כי הנושא אינו בסמכותה, וכי במקרים של תקיפה יש לפנות למשטרה או לקו החם המיועד לעובדים הזרים.

ממשטרת ישראל נמסר: "ככל שמגיע מידע או תלונה אודות חשד לעבירות לכאורה שבוצעו בישראל, הן מטופלות באופן יסודי ומקצועי, במישור המודיעיני, החקירתי והמבצעי, ללא כל קשר לזהות הקורבן, מוצאו או מעמדו בישראל".

יפעת בלפר, אחראית על תחום הטרדה מינית באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אמרה בתגובה כי "מקרי ההטרדה המינית שעליהם אנו שומעים פחות הם של הנשים המוחלשות ביותר – מהגרות עבודה. התלות במעסיק הופכת לטוטאלית ככל שהעובדת מרוחקת ממקום מולדתה. הניצול הופך לשעבוד והיכולת להשתחרר מכך הוא קשה עד בלתי אפשרי.

"המאבק בפגיעה מינית במסגרת מקום העבודה צריך להביא בחשבון גם את הנשים האלה, ולחשוב על מנגנוני פיקוח ואכיפה על מסגרות העבודה מסוג זה, שנעדרים נראות או חשיבות ציבורית, ובכך מאפשרים ניצול והשתקה".