עידית ליבוביץ', היום בגלובס, על הצורך המיידי בהעלאת גמלאות הנכות והסיעוד, ועל התנערות המדינה מטיפול באזרחים ולקיחת אחריות על העסקת מהגרי העבודה שהיא מזמינה לקרבה
סבסוד זר – עידית ליבוביץ'*
הצעת החוק להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, שעברה בקריאה טרומית לפני כחודשיים, עוררה הדים רבים בקרב הציבור הישראלי והעלתה לסדר היום את הדיון בסיוע המגוחך של המדינה לנכים ולקשישים סיעודיים. כדי להבין כמה החוק חשוב והכרחי, צריך קודם להבין את המציאות של ענף הסיעוד בישראל.
בעשורים האחרונים ניתן לראות שתי מגמות בולטות בכל הנוגע לתחום הטיפול הסיעודי. האחת היא ההעדפה לטיפול במסגרת הקהילה; העמדה הרווחת בישראל ובעולם היא שככל שניתן לטפל בחולים סיעודיים בבית ובקהילה, כך ישתפר מצבם. המגמה השנייה היא התארכות תוחלת החיים והגידול הקבוע במספרם של הקשישים. בישראל הגידול כה מהיר עד שעל פי נתוני משרד הבריאות, עד שנת 2035 מספר הקשישים צפוי כמעט להכפיל עצמו, מ- 900,000 בסוף שנת 2015 ל- 1,700,000 בשנת 2035.
כתוצאה, גם מספר זכאי קצבאות הביטוח הלאומי גדל בקצב מהיר. מבחינת הירחון הסטטיסטי של המוסד לביטוח לאומי מנובמבר 2016, אנו מוצאים כי בחמש השנים החולפות חל גידול של למעלה מ- 60% במספר הנכים מקבלי גמלאות השירותים המיוחדים, למעלה מ- 70% במספר הילדים זכאי גמלאות ילד נכה, ועליה של כ- 15% במספר הקשישים זכאי חוק סיעוד. מספר הקשישים זכאי גמלת הסיעוד המעסיקים בפועל מטפלת זרה עלה גם הוא באחוזים זהים. אך בעוד שמספר הקשישים זכאי חוק הסיעוד עלה בכ- 40% במהלך עשר שנים, מספר המיטות הגריאטריות באחריות משרד הבריאות עלה ב- 15% בלבד, וכך גם מספר המאושפזים הסיעודיים הזוכים להשתתפות המדינה בעלויות האשפוז, וזאת מבלי להתייחס לאיכות הטיפול הסיעודי והיחס לחולים במוסדות הללו.
אם המדינה לא הוסיפה מיטות אשפוז ולא שיפרה את תנאי הטיפול הסיעודי, אם לא הגדילה בצורה משמעותית את הגמלאות המשולמות למטופלים הסיעודיים באופן שיאפשר להם טיפול ראוי, אז מה היא כן עושה? בעיקר דבר אחד – המדינה מאפשרת ואף מעודדת העסקת עובדים זרים בענף הסיעוד. למה היא עושה את זה? יש לה סיבות טובות.
הסיבה הראשונה והמשמעותית ביותר היא הכלכלית – עלות אשפוז במוסד גריאטרי ציבורי לתשושי נפש או חולים סיעודיים נעה בין 14,000 ₪ ל- 25,000 ₪ בחודש. מתוך סכום זה גובה המדינה מהמטופל או משפחתו קרוב ל- 4,000 ₪ מידי חודש. לעומת זאת, כאשר הטיפול מתבצע על ידי עובד זר בבית המטופל, העלות למדינה היא בגובה גמלת הסיעוד בלבד – בממוצע 4,000 ₪ לחודש, והיא עוד מקבלת חזרה לכיסה את המע"מ. למעשה, בהעסקת 60,000 מטפלים סיעודיים זרים, חוסכת המדינה מידי שנה קרוב לחצי מיליארד ₪, בהערכה סולידית.
סיבה נוספת, ולא פחות משמעותית, היא האפשרות של המדינה להתנער מהאחריות לאותם מטופלים סיעודיים ברגע שהחליטו להעסיק עובד זר. המדינה מצדה מעבירה את הגמלה החודשית לזכאי או ישירות כשכר לעובד, וכאן מסתיים תפקידה. את הפיקוח, הדאגה, ההשגחה והטיפול היא מעבירה לידי חברות כח אדם פרטיות, חברות סיעוד והמטופל ומשפחתו. למעשה, למעט חידוש היתר העסקת עובד זר וחידוש אשרת עבודה אחת לשנה, אין למדינה שום קשר למטופל או לעובד. ההסדר נח במיוחד למדינה כי כל המחלוקות הכספיות שיתעוררו בין שני הצדדים הן כעת חלק מיחסי עובד-מעביד, והיא לא תצטרך לשאת בתוצאות.
במציאות הזו היינו מצפים מהמדינה לכל הפחות לבחון את מצבו הכלכלי של המטופל הסיעודי ומשפחתו טרם מתן היתר ההעסקה, כפי שהיא עושה ביסודיות רבה כאשר מוגשת בקשה לאשפוז במוסד באחריותה. אז לא רק שאין בחינה יסודית, אלא אין בחינה כלל. גם אדם ללא כל הכנסה המתקיים מגמלה זעירה זכאי להעסיק עובד זר כל עוד עומד בכל הקריטריונים הרפואיים. אם לא יוכל לשלם לעובד את זכויותיו או אף את שכרו, המדינה לא תישא באחריות והעובד ימתין לכספו לנצח.
המדינה מרוויחה בענק – גם חסכון כספי וגם היעדר אחריות, חברות כח האדם המביאות את העובדים לארץ מרוויחות מאות מיליוני שקלים בשנה מדמי התיווך המופקעים, הלא חוקיים, שהן גובות מאותם עובדים תמורת הסדרת האשרה. לא פלא, אם כך, שהנ"ל יעשו כל שביכולתם לשכנע מטופלים סיעודיים פוטנציאליים לבחור בהעסקת עובד זר, ואף יטעו אותם לחשוב כי בתשלום של שכר מינימום או קצת פחות ימצאו מזור לכל בעיותיהם.
בישראל 2017, השוואת גמלאות הנכות והסיעוד לשכר המינימום היא צעד ראשון והכרחי בסיוע אמיתי לאוכלוסיות החלשות ביותר במדינה, וצריכה להיות השלב הראשון ברפורמה יסודית בכל תחום הטיפול הסיעודי.
*הכותבת הינה רכזת תחום סיעוד בעמותת קו לעובד
