בוקר פורסם בכלכליסט כי לאחר שנים של נסיונות נחתם הסכם בין ישראל לסין להבאת 20,0000 עובדים לענף הבניין בארץ. הפרסום מביא עימו לא מעט חששות – שכן הפסקת ההתקשרות עם סין משנת 2011 נבעה מההבנה כי לא ניתן לפקח בה על הליך גיוס העובדים וכי הללו נדרשים לשלם סכומי עתק של עשרות אלפי דולרים בכדי להסדיר אשרת עבודה בישראל. דיווחים על שחיתויות וקשיים בהסדרת הפיקוח גם דווחו לאורך השנים כסיבה לכשלון בקידום הסכם בילטרלי בין המדינות.
יתכן שההתעקשות להביא עובדים מסין, דווקא, אינה מקרית – וקשורה באופן ישיר לדמי התיווך הגבוהים ששילמו העובדים בהשוואה לעובדים ממדינות אחרות ברחבי העולם. בעבר, דמי התיווך האסטרונומיים שגבו חברות כוח האדם הפרטיות בסין עבור היתר עבודה בישראל הביאו רבים מן העובדים הסינים להשתעבד להלוואות עתק, בסכומים שהגיעו עד 30,000 דולר לעובד בשיאם.
ללא הסכמים בילטראליים, לא ניתן לקיים פיקוח ממשלתי על דמי תיווך אלה והמשמעות היא ברורה – עובד שיגיע יהיה משועבד למעסיקו בשל החוב העצום שהשיג בהלוואות על מנת לקבל היתר, יהיה חשוף במיוחד לניצול ולהעסקה בתנאים פוגעניים וייאלץ גם להישאר ולעבוד בישראל בניגוד לחוק באם לא יצליח להרוויח את סכומי העתק שלווה בטרם תסתיים תקופת העסקתו החוקית.
הדיווחים הבוקר על חתימת ההסכם עם סין אינם מפרטים את מעורבות הממשלה בהליך גיוס העובדים – יש לוודא כי הכלים למיגור תופעת דמי התיווך מעוגנים בהם היטב ושלא נגלה עם הגעת העובדים כי המדינה דאגה רק לאינטרסים של הקבלנים מבלי להגן על העובדים החדשים
לקריאת כתבתו של אמיתי גזית בכלכליסט, "אחרי חמש שנים: ישראל וסין חתמו על הסכם לקליטת 20 אלף פועלים בענף הבניין"
