"ככל שקצב יציאת המסתננים מישראל יעמוד על ממוצע של למעלה מ-600 יוצאים בחודש תוגדל מכסת העובדים הפלסטיניים ביחס של עובד פלסטיני בגין כל שני מסתננים שייצאו"
כך נכתב בהחלטת הממשלה בעניין הגדלת היקפי התעסוקה של עובדים פלסטיניים בישראל מאזור יהודה ושומרון ומכסות לענף החקלאות בנשימה אחת עם יעד גירוש של 600 מבקשי מקלט לחודש.
משפט הזה מספר את כל הסיפור של היחס של מדינת ישראל לעובדיה המוחלשים ביותר. הם אינם בני אדם עם עבר, הווה, חיים, חלומות ושאיפות, משפחה, פחד מגירוש.
הם בסך הכול כלי. כלי שרת של מעסיקים, של הכלכלה, שאפשר להחליף אחד באחר. תנאי ההעסקה של כולם מחפירים: מבקשי המקלט עובדים שבעה ימים בשבוע, לעתים למעלה מ-400 שעות חודשיות, קצת פחות משתי משרות מלאות.
אישורי העבודה של הפלסטינים מכניסים לקופת המדינה כ-15,000 שקל לשנה לעובדhttp://bit.ly/2DHLVzS ואפשר להעסיק אותם בלי באמת לתת להם את הזכויות המגיעות להם על פי חוק כמו דמי מחלה, ימי חופשה, יציבות תעסוקתית. אפילו למעסיק שלהם הם כבולים.
בכתבה שפורסמה היום ב"הארץ" http://bit.ly/2nlaJYg המפרטת את החלטת הממשלה מצוינת תכנית נוספת: "בנוסף לאלף פלסטינים אושרה תכנית עובדים זרים מהפיליפינים לבתי מלון ו-500 נוספים יובאו בהתאם להצלחת התכנית".
ברור, גם העובדים הפיליפינים מעשירים את קופת החברות הישראליות – על ידי דמי תיווך לא חוקיים ולא סבירים של למעלה מ-10,000 דולר לעובד.
איך שלא תסתכלו על הדלת המסתובבת של העובדים, בין גירוש לכיבוש, המטרה היא אחת: עובדים זולים, נשלטים, שמעשירים את קופת המדינה בשכר מחפיר. סך הכול מספרים על לוח השחמט של המדינה, בה שני מסתננים=עובד פלסטיני.
זכויות עובדים? זו כבר מילה גסה.
