מרבית העובדות והעובדים שמגיעים לישראל משלמים בשביל הזכות לעבוד כאן. כ-50% מהעובדים פלסטינים משלמים דמי תיווך בעלות של כ-2000-3000 ₪ לחודש, הרפורמה אשר תאפשר לפתור את המצב ואת כבילתם למעסיק, תקועה. מרבית עובדות ועובדי הסיעוד משלמים דמי תיווך בסכומים שנעים בין 4000$-13,000$. השנה נחתם הסכם בילטראלי שאמור לפתור את המצב עבור העובדות הפילפינים, אך טרם החל לפעול, והוא חל רק על 36% מהעובדות.
אם לא די בכך המדינה מוצאת דרכים לגזול בירוקרטית עוד כספים מהעובדים, כך ניתן לראות בסוגיות העקרוניות שעסקנו בהם השנה, בבג"צ וערכאות משפטיות נוספות: העובדים הפלסטינים מפרישים כסף לפנסיה, אך לא מקבלים ביטוח פנסיוני בפועל. גם דמי המחלה הם זכות סוציאלית שבפועל נשללת מהם, וכספיהם נותרו בידי המדינה במשך עשורים, וכעת המדינה מתנערת לחלוטין מזכות זו. גם ממבקשי המקלט נגזלים כספיהם. חוק הפיקדון מוריד להם חמישית מהשכר עבור פיקדון עתידי בכדי לעודד את עזיבתם – אך המדינה לא אוכפת את החוק, ורבים מהכספים נגזלים – מנוכים משכר העובדים אך לא מגיעים אליהם. מקרה נוסף ניתן לראות בקרב מהגרי העבודה מתאילנד, לפי החוק חובה על המעסיקים לשלם להם את כספי הפנסיה שלהם, 516 שקלים לחודש, אך בפועל זה לא קורה, והתקנות שהובאו לכנסת בנושא ממוסמסות בשם הלחץ של הלובי החקלאי.
כך קורה שישראל מביאה מהגרי עבודה, ועובדים פלסטינים, להם היא זקוקה, אך מאפשרת ומוצאת את כל הדרכים בכדי לגזול את פרנסתם המועטה.