עליית תוחלת החיים איננה נטל אלא ברכה והפתרון “הפשוט” שמציע משרד האוצר – העלאת גיל הפרישה ל-68 לגברים ונשים – גובל באכזריות לשמה. חנה זוהר מסבירה כיצד את העומס שנוצר מאי-השתתפות של מגזרים בכוח העבודה, חרדים וערבים, מפילים דווקא על אלו שהשתתפו כל השנים ובממוצע עבדו הרבה יותר שעות מאשר העובדים במדינות ה-OECD.
משרד האוצר מנהל קמפיין סמוי להעלאת גיל הפרישה. הוא מנדב נתונים על עלייה צפוייה בשיעור הקשישים בישראל מול שיעור השתתפות נמוך בעבודה בגילאים המתאימים. תחזיות קודרות ל- 20 השנים הבאות, על תקציבי ענק לפנסיות וקיצבאות הזיקנה בביטוח הלאומי. כך גם נסיקה בהוצאות בריאות למספר הגדל והמאיים של קשישים הצורכים יותר שירותי בריאות.
תוחלת חיים גבוהה היא אינדיקציה חברתית חיובית ואמורה לשמח אותנו. אולם האופן בו מוצגים הנתונים שמשרד האוצר מנדב לכאורה באמצעות עבודת מחקר אישית של אחד מעובדיו (אסף גבע, מאגף הכלכלה והמחקר במשרד האוצר – כלכליסט 31.12.12) כדי להלך עלינו אימים משבית את השמחה ויוצר דאגה רבה.
ביוקר המחיה הגואה ובקצבאות הפנסיה המצומצמות מי שכוחו במותניו ממילא מנסה להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה, אם ניתן לו במקום עבודתו או בעבודות מזדמנות שונות. משגיחי בחינות הבגרות רובם ככולם הם פנסיונרים המוכנים לעבוד שעות ספורות בשכר מינימום, כתוספת לקצבאות הביטוח הלאומי וגימלאות הפנסיה שהיו אמורות לאפשר רמת חיים שהיתה לפני הפרישה, אך הן רחוקות מזה. כך גם מספר גבוה של שומרים ומאבטחים בגיל השלישי.
עובדים “צעירים” בני 45 ומעלה מתקשים למצוא עבודה ונאלצים לקבל עבודות שאינן לרמתם בתוכנן ובשכרן. מי שלא מוצא עבודה מסתפק בהבטחת הכנסה זעומה שגוזרת חיים של עוני מרוד. ההשוואה למדינות ה- OECD שמנפנף האוצר, על מנת להראות שגם שם נוטים להעלות את גיל הפרישה, אינה הוגנת. שם הקצבאות וגמלאות הבטחת ההכנסה למי שלא מצא עבודה גבוהות בהרבה ומותירות לעובדים רמת חיים נסבלת יותר.
הפתרון “הפשוט” שמציע משרד האוצר, העלאת גיל הפרישה ל-68 לגברים ונשים, גובל באכזריות לשמה. את העומס שנוצר מאי-השתתפות של מגזרים בכוח העבודה, חרדים וערבים, מפילים דווקא על אלו שהשתתפו כל השנים ובממוצע עבדו הרבה יותר שעות מאשר העובדים במדינות ה-OECD.
העלאת גיל הפרישה לא תקל על המצב אלא תחמיר. עובדים יאלצו למשוך עוד שנה ויותר כדי לקבל את קצבת הזקנה וגמלת הפנסיה, למי שהיה בר מזל ובתקופת עבודתו הפרישו לו פנסיה. במקום להעלות את גיל הפרישה צריך לטפל בעיוותים שהשתרשו בהשתתפות הנמוכה בכוח העבודה. טיפול הכרוך במיסוי גבוה יותר לבעלי הכנסות גבוהות,בהשקעה בתשתיות תחבורה, בחינוך מודרני, ובעיקר, בהפיכת העבודה למשתלמת ואטרקטיבית יותר. משרות לפי שעות באמצעות קבלני כח-אדם שמשאירות את העובדים מתחת לקו העוני אינן מהוות גורם משיכה למגזרים שהשתתפותם נמוכה.
הכותבת היא רכזת תחום ישראלים ב”קו לעובד”.
