הזכויות הסוציאליות אינן זוכות לחשיבות הראויה על ידי המדינה והמעסיקים במשק, למרות שהן מהוות חלק בלתי נפרד מן התמורה לעבודה, שנועד לכסות את צרכי העובד בזמנים בהם העובד אינו יכול לעבוד וזקוק להם יותר מכל: ימי מחלה, ימי החופשה, פיצויי הפיטורים וההפרשות לגמלת הפנסיה.

שורש הבעיה הוא שדווקא "השכר הקובע" – ממנו נגזרים התשלומים לזכויות הסוציאליות – אינו קבוע. הוא משתנה מענף לענף, ממעסיק למעסיק ומעובד לעובד. שלל הגדרות ושמות מגוונים מחריגים חלק גבוה מהתשלומים בתלוש מ"השכר הקובע". כיום ניתן למצוא כמעט בכל תלוש משכורת רכיבים ברוח הבאה (הנפרדים כמובן מ"השכר הקובע"): תוספת כושר, שכר עידוד, תוספת ניהול, בונוס, עמלות למיניהן, ועוד. לרשימה זו מתווספים לרוב גם תשלומים פיקטיביים גבוהים בעבור הוצאות נסיעה ורכב.

כך קורה שעובדים מקבלים שכר ברוטו גבוה, בעוד שהשכר הקובע מהווה רק 50% מן שכר הברוטו ואף למטה מכך. לעובד שמועסק במשך שעות נוספות מרובות, ההפרש בין שכר הברוטו לבין השכר הקובע לצורך הפרשת זכויות סוציאליות גבוה אף יותר. אין צורך להכביר מילים על המחיר שמשלמים העובדים בבואם לממש את הזכויות הסוציאליות ומגלים שהכנסתם נמוכה ממה שהרוויחו בפועל לאורך תקופת העסקתם.

השינוי הנדרש: מימדי התופעה של היעדר הפרשות סוציאליות המשקפות את השכר האמיתי הן כה רחבות, כך שלא ניתן לצפות שכל עובד שלישי במשק יזדקק לבית הדין לעבודה כדי ללבן את סוגיית "השכר הקובע". יש לפתור את הנושא בתקינה וחקיקה ולמנוע המצב הנוכחי המוביל להשחתת זמן מערכת בתי הדין, ופגיעה מתמדת בעובדים במשק.